<h1>שו"ת הרי"ף ח"א סימן ר"ט</h1>
<h2>דף סו:</h2>
שאלה מי שהיה עליו שטר חוב ואמר אין בידי כלום שאפרע, ונמצאו אצלו כלי תשמיש ופרקמטאות ופקדונות אצל בני אדם, וטען שהכל אינו שלו אלא לבני אדם אחרים בתורת פיקדון ובתורת עסקא, או שטען שהוא (אצלו) [שלו] אלא שיש לו חובות גוים וחושש שאם לא יהיה לו מה שיפרע להם יבא לו סכנה, היש מן הדין להשביע אותו על טענותיו ויפטר, או דלמא אין שומעין לו, אלא מעמידין הכל בחזקת שהוא שלו עד שיביא ראיה לדבריו שהכל אינו שלו. ואם הוציא שטר שיש לגוים עליו חובות וזמנם קרוב לגבות והשטרות מקויימות בערכאות שלהם, וחושש שמא יסתכן מן הגוים בבית הסוהר וכדומה לו, מועיל לו כלום או לא. ואם יש להשביעו שאין לו כלום, מוציאין מן השבועה כלים ועדי זהב ובדולח שהביא לאשתו בעת הנישואין, אם משיירין אותם לה, או דלמא גובין מהם החוב. ואם יש לו קרקעות לקוחות משלו שאין לאשתו בהן אלא שעבוד בלבד, יש מן הדין שתעכב אשתו משום שעבודא, או דלמא כיון שלא נתנה כתובה לגבות מחיים אין לה לעכב. תשובה זה שטען שכל מה שיש בידו לאחר הוא, ישבע אותו אחר שהן שלו ונותנין אותו לו, ואם היה במקום אחר מעכב הדבר עד שיבא ויתברר הדבר. ואם היו עליו שטרות לגוים מחובות ומקח וממכר, אין חוששין להם, שאין לוקחים ממונו של ישראל ומעמידין אותו עד שיטלוהו גוים משום שיכניסוהו לבית הסוהר, שאין על התובע זה [יותר משאר] ישראל כלום שיפדנו מן הסוהר בממונו. ואם היו השטרות של גוים עיסקא ונתברר שאותו ממון הוא בעצמו לגוי, מניחין אותו לגוי. ואם לא נראה הדבר יפה בעדות ברורה שהוא לגוי אלא ביציאת קול בעלמא, אין מניחין אותו לגוי עד שישבע ישראל הנתבע שהוא לגוים. ומה שיש לו אצל אשתו מבגדים דוקא אין לבעל חוב לגבות מהם, על פי מה שאמרה ההלכה [ערכין כ"ד ע"א] אחד המעריך את עצמו והמקדיש את נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו, לא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. והטעם בדבר לפי שמשעה שנתן להם קנו אותם ויצאו מרשותו, לפיכך אין ההקדש חל עליהן, וכן אין לבעל חוב לגבות מהן. אבל כלי זהב ובדולח לא הזכירה אותם ההלכה, לפיכך אין לנו לדמותו לבגדים בלא ראיה, וכל שכן שכלי זהב ובדולח אדם קונה על דעת שתתקשט אשתו בהם ואם הוצרך יתפרנס מהם, מה שאין כן בבגדים שהן כלים ונפסדים ואין דעתו עליהם, הילכך בעל חוב גובה מכלי זהב ובדולח, אלא אם כן התנו עליו בשעת הקדושין שיכניסם לה אין לבעל חוב לגבות מהן, על פי מה שאמר ההלכה [יבמות ס"ו ע"ב] ולא עוד אפילו הכניס לה שום דבר משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור. ואם היו לו קרקעות לקוחות משלו בעל חוב גובה מהן, ואין עליה לעכב, לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים [כתובות פ"א ע"א], שאם נתארמלה או נתגרשה ואין לה מה שתגבה כתובתה תטרוף אותן קרקעות, ואם קנו מידה תחלה שמחלה שעבודה להם ואחר כך קנו מיד בעלה אין לה לטרוף מהן, וכל מה שימכור הבעל מנכסי אשתו או מנכסיו המשועבדים לאשתו צריך שיקנו מאשתו תחלה, שלא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי [ב"ב מ"ט ע"ב].
